פרשת שמות- עוברים מהאח הגדול לאבא הענק

שוב, כמידי שנה, אנו מתחילים לקרוא מחדש בחומש "שמות", נזכרים במילות השיר שמתנגן בכל בית בליל הסדר "עבדים היינו במצרים" ונקראים לברור פנימי האם גם המשך מילותיו של אותו השיר – "עתה עתה בני חורין" – נכונות ומתארות את מצבינו?

הלימוד על תקופת העבדות במצרים והדרך להשתחרר מעבדות זו הוא השורש לאמונה היהודית ובכוחו לחשוף עולם פנימי, עשיר ומגוון של כלים שיכולים לשמש אותנו כאן ועכשיו. במציאות ההיסטורית מצרים הייתה ארץ של עבודה זרה, טומאה וסבל לעמינו והיא שייכת לעבר, אולם במציאות הרוחנית הנצחית מצרים עדיין חיה וקיימת בכל אחד מאתנו והיא מה שעושה מייצרים – מציאות רוחנית של צמצום הדעת של הבן אדם לדברים והתעסקויות קטנות. גם היום אנחנו מתמודדים עם הכוח של מצרים בנפש של כל אחד ואחת. המסע שעברו אבותינו, עליו נתחיל לקרוא בפרשה הנוכחית, הוא סיפור היסטורי מרשים, אבל חשוב הרבה יותר - הוא סמן דרך והנחייה חיה ונושמת למסע הרוחני שכל אחד מאתנו יכול וצריך לעבור בחייו שלו כאן ועכשיו 3,300 שנה לאחר קרות אותם אירועים. כל אחד כלוא ונמצא במייצר כזה או אחר והיציאה מגלות לגאולה ומחרות לחופשי זוהי משימת החיים העיקרית שלנו.

מצרים זה לא רק מקום פיזי. זו בעיקר התפיסה שקוראת לנו לא לחשוב על שום דבר שמעבר להוויה הגשמית שלנו, לא להתעסק בתכלית, להיות כבולים לתפיסות שטחיות על החיים, לחשוב ולחיות בתוך שבלונות וכמובן לא להכיר במציאות של הבורא. ברגע שעם ישראל התחיל לחשוב על מצבו ולהתנגד, פרעה הכביד עליהם את העבודה ודרש מהם להכין את הלבנים לבניית המבנים בעצמם. פרעה (מלשון פרוע) ידע שברגע שהאדם קצת עוצר וחושב על מצבו בעולם הוא יבין שהוא לא רוצה להיות יותר עבד. במציאות של היום פרעה (שהוא כאמור כוח רוחני שקיים בעולם וגם בכל אחד מאתנו) מוסיף לנו שעות עבודה, מוסיף מטלות, מוסיף מיסים, מוסיף מחויבויות חברתיות, מוסיף הסחות דעת כמו פלאפונים, מסכי פלזמות ענקיים, תוכניות ריאליטי מטופשות ועוד ועוד. העיקר – לא להתבונן בעצמינו ולחשוב על המטרה של כל המסע הזה שנקרא החיים.

רבי נחמן מברסלב טען בליקוטי מוהר"ן כי "מה שהעולם רחוקים מהשם יתברך ואינם מתקרבים אליו הוא רק מחמת שאין להם ישוב הדעת ואינם מיישבין עצמן...", כלומר אין להם זמן לחשוב בנחת ובשקט על חייהם. "יישוב הדעת" פירושו לעצור ולשאול: מה אני מרוויח מכל מרדפי העולם-הזה האלה? בשביל מה אני מתאמץ כל החיים? לאן אני רץ? מה מטרת החיים? לשם מה בעצם שווה כל המאמץ והסבל שלנו אם עוד מעט במילא נמות ולא יישאר מאתנו דבר? משום מה את חוסר הידיעה לשאלות החשובות באמת אנחנו לרוב מקבלים בשוויון נפש. אם בני אדם היו מיישבים דעתם הם היו מבינים שהכסף, הכבוד וההצלחה אינם קניינים אמתיים המעשירים את ה"אני" שלהם לנצח, אלא אך ורק הקרבה לקב"ה ולדרכי המילוט מהעבדות שהוא נתן לנו.

הבעיה הגדולה היא שיציאה מעבדות לחרות מפחידה! כתוב שבני ישראל ברובם לא רצו לעזוב את המוכר ואת ההרגלים ("ביושבינו על סיר הבשר"). למרות העובדה שהם חיו במציאות איומה ונוראה, עדיין זה היה המוכר וההליכה אל הארץ המובטחת עברה דרך המדבר. במדבר לעיתים נראה שאין אוכל ומים ומפחיד להיות שם, ולכן רבים מעדיפים לחיות בתוך הצמצום. נכתב ש-80% מבני ישראל העדיפו להישאר במצרים ולא לצאת עם משה, ולכן מצאו שם את מותם. רק אותם 20% שהבינו את החשיבות והתגברו על הפחדים וההרגלים לבסוף ניצלו. &n bsp;

כל אחד יכול לחשוב בינו לבין עצמו היכן הוא עצמו כלוא ומה הן התבניות המחשבתיות והרגשיות שמעכבות מבעדו להיות אדם שמח, נינוח ואוהב יותר. רובינו חיים ברמת תודעה כזו שהדברים די ידועים לנו, ובכל זאת אנחנו מפחדים לעשות שינוי. אנחנו מפחדים לעזוב עבודה לא טובה, אנחנו מפחדים להתחייב לתחביב שתמיד חלמנו עליו, אנחנ ו מפחדים להפסיק לעשן ולשנות הרגלי תזונה ואנחנו מפחדים להיות יותר אדיבים, מנומסים ומשפיעים מהחשש ש"בעולם כה קר ומנוכר ירמסו אותנו". לפער הזה בין מה שאנחנו מבינים שנכון לנו לעשות לבין מה שאנחנו עושים בפועל קוראים פרעה. פרעה זה מלשון עורף והפרעה. מבחינה רוחנית פרעה יושב היכן שממוקם הצוואר והעורף ומונע מהידע שישנו בשכל שלנו לרדת אל הלב שמרגיש ואל הידיים והרגליים שמבצעות. אנחנו יודעים שאסור לעשן, לאכול ג'אנק-פוד, להיות אנוכי, לכעוס ולרכל, ובכל זאת לא אחת נעצרים ברמת הידיעה השכלית. בכל פעם שעשינו מעשה שלא רצינו והיצר הרע ניצח אותנו פרעה סימן לעצמו וי קטן וחיוכו התרחב.

הפרשה מחדדת את סוגיית גלות העם ומחירה. גולה היא מצב נפשי ולא בהכרח טריטוריאלי. אפשר לחיות בא"י ועדיין מנטאלית לחוות גלות וריחוק, שכן גלות זה כשבן האדם רחוק מעצמו, מהנשמה שלו, מהאמת. זה מצב שבו האדם תקוע בשאיפות וברצונות הקטנים שלו והוא לא מתפתח ועסוק בבנייה של עולם פנימי וחיצוני טובים יותר. כולנו בסוג של גולה ולכן כולנו נדרשים להוסיף את ה-א' (האות א' מסמלת את האלוקות) ולהגיע מגולה לגאולה. החומרים של הגולה והגאולה הם אותם חומרים – היחסים במשפחה שלנו, הקשר עם בן/בת הזוג, היחס לילדים, למקום העבודה, לחבר, לשכן במעלית, לנהג לידי בכביש וכו'. השאלה היא האם אנחנו מכניסים לאותן התמודדויות רגילות של החיים את החתירה למשמעות והשאיפה לאלוקות?

לא צריך לשנות את החיים, לא צריך להרחיק עד לאשרם בהודו או להסתגר בי שיבה במאה שערים. הגאולה היא בלרומם את החיים שלנו כפי שהם, בלהכניס את הטוב ליום יום. לא לחיות רק את הרגע, לא לחיות "בשביל לחיות", אלא לעשות את זה עם כוונה, עם משמעות.

יכול להיות אדם שגופו משוחרר, אולם הוא כלוא בתוך בית סוהר של מחשבות שליליות, פחדים ותסכולים. ישנם בנינו אנשים שנוסעים במרצדסים חדישים, גרים בווילות גדולות, בעלי משפחות לתפארת ובריאות טובה, ובכל זאת הם שבויים בתוך ייאוש ועצבות וכל דבר קטן שלא קורה כפי שהם מתכננים שובר את רוחם. לעומתם, ישנם בני אדם שאנשים אחרים שולטים על הגוף שלהם ומשעבדים אותו פיזית, אולם מבחינה מנטאלית הם משוחררים כציפורי דרור. יוסף הצדיק הוא דוגמא נפלאה לאדם שהיה בתחתית התחתיות של הכלא המצרי, אולם השכיל להישאר אדם חופשי ברוחו. כמוהו ישנם לא מעט סיפורים מימי השואה על צדיקים וצדיק ות שגם בלב מחנה השמדה שמרו על נפשם הזכה והחופשית ואף נוגש וצורר לא הצליח לקחת מהם את האמונה בטוב של הבורא ובטובו הבסיסי של האדם. ההבדל בין השניים הוא שהאחד חווה גאולה ואילו השני חי בגלות. הם יכולים לחיות את אותם נסיבות חיים, אבל המוח שלהם יהיה במקום שונה לחלוטין. המפתח אל החופש והאושר נמצא בכיס של כל אחד מאתנו. אין טעם להאשים אנשים אחרים או את נסיבות חיינו במצבנו הרגשי ובמצב הרוח שלנו. אנחנו מצד אחד הסוהרים, אך מהצד השני יכולים להיות גם המשחררים של עצמנו. הכול עניין של בחירה והשקפה

איך יוצאים מהפלונטר הזה? איך בורחים מהמטריקס? חכמינו זיכרונם לברכה המשילו את התורה לחבל הצלה שזורקים למי שטובע בנהר. בדורנו רבים רואים בה משהו ארכאי ואולי אפילו פרימיטיבי, אולם אדם אמיתי שניגש אל הטקסטים והפרשנויות בעיניים נקיות יגלה עולם ומלואו עשיר בכלים עכשוויים להתמודדות בריאה עם חיינו כאן ועכ שיו. שלמה המלך, החכם באדם, כתב על התורה: "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר. דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה ש-לום" (משלי ג'). לפי התפיסה היהודית, בן חורין אמיתי הוא מי שלומד ועוסק בתורה. מתוך כך, משהו מהאור שבה מועבר אליו. כיום רבים וטובים מקשרים את עולם התורה לקומץ של חרדים שזורקים אבנים וחיתולים מלוכלכים על שוטרים או לחברי כנסת שמעלו בקופה הציבורית. מי שמתייחס אך ורק לפן הזה ודאי שלא ירצה שום קשר עם העולם הזה, בעוד שמי שמעט פותח את ראשו ובעיקר את ליבו, בקלות רבה ימצא תשובות אמיתיות ורציניות לשאלות שכולנו מתמודדים איתן ובראשן כיצד להיות בני חורין. עצם הקריאה על פרשות השבוע, עצם שאלת השאלות הנכונות, עצם העיסוק בעשיית טוב לסביבה תוך ניסיונות להילחם באגואיזם המולד והנרכש שקיים בנו, עצם הרצון ליצור סביבנו "אויר טוב" שיטיב גם לזולת - הם אלה שמחדירים אור לחיים שלנו ומקרבים אותנו לאותן "דרכי נועם ונתיבות השלום".

אם כבר אזכרנו את גלות הנפש ואת שיעבוד המוח בימינו בין היתר לתוכניות הראליטי, אני לא יכול שלא לדבר על תופעה שמדהימה ומפחידה אותי כאחד. 50% רייטינג ל"אח הגדול"?! רבאק, מה קורה פה?! במחילה ממי שצופה בתוכנית זו ושדומיה ואולי ייעלב מדברי, אולם נראה לי שקצת איבדנו את הכיוון. עם ישראל, עם הסגולה והאור לגוים, מכלה את זמנו בהבל וריק. אני רואה סביבי אנשים טובים, משכילים ואינטליגנטים המכורים לשטותון הנמוך הזה, ובוקר, צהרים וערב הוא ממש מעסיק, ממלא ומסעיר את עולמם. מה מעניין 50% מעם ישראל? מתי החתיכונת העכשווית תחשוף טפח לעינינו המציצניות, איזה הגיג עילג יאמר הבדחן התורן ואלו תככים יתגלו השבוע עד הפרק הבא בין הערס/הצפוני/הבלונדינית? האם כבר גמרנו את התיקון האישי והלאומי שהתפנינו לעס וק בסוגיות הרות גורל אלו? במחילה ממי שאומר לעצמו "אני צופה בזה חצי שעה בסוף היום כדי לנקות את הראש ממחשבות. זה ממש לא משפיע עלי" או "זה בסך הכל ניסוי אנתרופולוגי מעניין ואין בכך שום נזק". לעניות דעתי זו טעות והונאה עצמית של היצר הרע. ודאי שבאופן טבעי מעניין ומגרה לבחוש בחיים של אנשים אחרים, אולם זה רק מרחיק אותנו יותר מהתבוננות אמיתית על עצמנו.

כל הרשמים שהמוח שלנו קולט במהלך היום מתורגמים למי ומה שאנחנו גדלים להיות. לדעתי לא ניתן להתעניין ולצפות בחבורת אנשים שעסוקה כל היום בלתחמן, לרכל ולהסתכסך מבלי שזה ישפיע עלינו ברבדים הכי עמוקים של הנשמה. יסכימו איתי כולם שהחברה הישראלית עוברת מטמורפוזה בשנים האחרונות ואנחנו נהיים כציבור וכפרטים יותר אנוכיים וחסרי סבלנות אחד כלפי השני. אני מאמין שלצפייה בתוכניות האלה למיניהן יש השפעה מכרעת על כך. מה הביצה ומה התרנגולת קשה לדעת, כלומר האם ההוויה הישראלית מגדירה את התכנים בטלוויזיה או שלהיפך. מה שבטוח זה שאת המעגל הזה יש להפסיק.

גם עבורנו, המבוגרים, צפייה בתוכניות מהסוג הזה מזיקה, אבל עבור ילדינו זו ממש תרעלה לנפש. מה אנחנו משדרים להם כשאנחנו מאפשרים להם לראות בתוכניות הראליטי למיניהן, או חמור מכך כשאנחנו צופים יחד איתם והופכים את המאורע לחוויה משפחתית? אנו בעצם אומרים להם (כמובן מבלי לבחור בכך או להתכוון) שדיבור לשון הרע והרכילות הם לגיטימיים במקום הניסיון "לנצור לשוננו מרע ושפתינו מדבר מרמה", שלהיות "ידוען" ולנסות להתפרסם ולקנות את עולמינו ברגע זה לגיטימי במקום היגיעה שבעבודה מאומצת בדרכינו המאוזנת מעלה במעלה הסולם, שלכרות בריתות, "לדרוך על גוויות" ולתחמן אחד את השני בדרך אל הפרס ואל התהילה זה משתלם במקום הניסיון לחפש את המאחד ולשאוף ל"אהבת לרעך כמוך", שלנבל את הפה ולהשתמש בשפה דלה ורדודה ז ה מותר במקום הניסיון לשמור על תרבות שיח נעימה ומתחשבת, שרביצה שעות מול המסך בבהייה פאסיבית יכולה לבוא על חשבון ניצול הזמן לעשיות ממשיות ומועילות למען חייך וחיי סביבתך. נרצה או לא נרצה – אלה המסרים שעוברים אלינו ואל בני הנוער והילדים וחודרים מבעד לכל ניסיונות החינוך האחרים שננסה לעשות. אז מה אם כל החברים שלהם רואים והם לא רוצים להיות חריגים בחברה? בשביל זה אנחנו כהורים קיימים ועלינו לשים גבולות (קודם כל לעצמינו...) ולעזור להם להבחין בין טוב ורע.

האמת היא שמאחורי התוכנית הזו עומד עיקרון רוחני גדול – כמו באותה וילה מדוברת, כך גם בחיים – כולנו מצולמים בכל רגע ורגע, יש מי שצופה בנו ויבוא היום בו נצטרך לתת את הדין על מי שאנחנו. אותו היום הוא לא היום בו המוני המצביעים המשולהבים ישלחו אסמסים כדי להכריע תור מי הפעם לעזוב את התוכנית ולהיפלט אל תהום השכחה, אלא היום בונעמוד מול בורא העולם, האבא של כולנו, נצפה בכל אותן ההקלטות ונצטרך לתת את הדין על מעשי נו, מחשבותינו ורגשותינו בעולם בר החלוף הזה. בכוחה של ידיעה זו לבדה לסייע לנו להיות קצת יותר ערניים, עדינים ומתחשבים בחיינו היום-יומיים.

מעבר לכך, בזמן בו רבים מצקצקים בלשונם על יחס מזלזל כביכול של העולם הדתי לנשים, בחדווה הם נהנים לראות כיצד מתייחסים לנשים בתוכניות אלה בשיא הבוז והלעג, צוחקים על טיפשותן, חושפים את גופן ורומסים את כבודן.

ובעניין אחר - מאתים ועשר שנים היו בני ישראל במצרים, כאשר מתוכם שנים רבות עברו עליהם בסבל וייסורים. מתי התחילה הגאולה? האם העיתוי היה מקרי? "וייאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שוועתם אל האלוקים" אומר הפסוק בפרשה שלנ ו. רק כאשר בני ישראל הבינו שכוחם ותחבולותיהם לבדם לא מצליחים להוציאם מהצרה אליה נקלעו ורק לאחר שהם פנו אל הקב"ה מעומק ליבם בבקשה לעזרה, רק אז החל השינוי להתרחש. רבי נחמן נתן עצה נפלאה לתלמידיו שכולנו יכולים ללמוד ממנה - אם קשה לנו (ובנינו, למי הכול הולך חלק?) אחד הדברים הטובים ביותר שנוכל לעשות זה להישען אחורה ולפלוט אנחה עמוקה וכנה מעומק ה"קישקע". זה לא "קרחץ" פולני של קיטורים, אלא סוג של תפילה קטנה בה אנחנו מבקשים מהבורא שישמע את אנחתנו ושתעלה שוועתנו השמימה. אאאחחחח אחד ארוך וטוב בלב תמים ומאמין יכול לפתוח רקיעים ולפתור כמעט כל תסבוכת. שווה לנסות...